האמונות והדעות, מאמר השלישי; צווי ואזהרה ד׳HaEmunot veHaDeot, [Treatise III] Revelation and the Commandments 4
א׳וכיון שבארתי: איך הביאה צורך לשליחות הנביאים, ראוי שאסמיך לזה איך התקיימה להם השליחות אצל בני אדם. ואומר: בעבור שהיו בני אדם יודעים בכחש ויכלתם, שהם אינם יכולים להכריח הטבעים, ולא להפך העצמים, אך הם נלאים מעשות זה, כי זה מעשה בוראם, שהכריח הטבעים הנחלקים, ובראם מחוברים, ויהיה ענינם לברוח זה מזה, ושנה עצמי נפרדיהם, עד ששבו מחוברים, לא יראה מהם עצם גמור, אבל נראה דבר אחר, זולת העצמים האלה המתבודדים; רוצה לומר: אדם או צמח, והדומה לזה מהגשמים, מתחייב להיות זה אצלם סימן מעשה הבורא. וכל נביא שיבחרהו הבורא יתברך לשליחותו, נותן לו אות מאלה האותות; אם הכרח טבע, כמו מניעת האש משרוף, ועצירת הנהר שלא יעבור, והעמיד הגלגל מהליכתו, והדומה לזה או הפוך עין, כאשר נהפך החי דומם, והדומם חי, והמים דם, והדם מים. וכאשר ינתן לו אות הזה, יתחייב הרואה אותם מבני אדם להקדישו, ולהאמין בו במה שיאמר להם, כי החכם לא נתן לו אות, עד שהיה נאמן אצלו. וזה הענין אף על פי שהוא בשכל, הוא כתוב בספרים, כאשר ידעת מדבר משה רבינו, והאותות המלאים אשר נתנו לו, מה שאינני צריך לזכרם הנה. וכאשר הם מבוארים בספר ואלה שמות וזולתו ופרושם. וכמו שאמר לעמו (דברים ז' י"ט) המסות הגדולות אשר ראו עיניך. ומי שהאמין בו מבני אדם, הם הצדיקים, כאשר אמר (שמות ד' ל') ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם. ומי שלא האמין הם התועים; וכאשר נודע מענין מי שנאמר בו: כי לא האמינו באלהים. ואני צריך לאמר הנה דבר אשמור בו האמתות, והוא, שהבורא יתברך, איננו הופך עין, עד אשר יודיע לבני אדם שהוא עתיד להפכם, והעלה בזה להאמין בנבואות, אבל בלתי עלה אינו הופך מאומה מן העינים. כי אם היינו חושבים זה, היו האמתות נפסדות לנו, והיה כל אחד ממנו, כאשר ישוב אל ביתו ואל בני ביתו, לא יהיה בטיוח, שלא יהפוך עיניהם הבורא, ושיהיו זולת מה שעזבו. וכן בשיעור על אדם בעדות, או דן בדין, אבל צריך שנאמין כי הנמצאות על תכונתם. לא ישנה אותם בוראם כי אם אחר שיעיד עליהם. ואומר עוד שלא יתכן בחכמה, שיהיו השלוחים לבני אדם מלאכים, מפני שבני אדם אינם יודעים שיעור כח המלאכים, במה שיוכלו, ולא במה שילאו ממנו, וכאשר יבואו באותות מלאים, יש לבני אדם לחשוב שכל המלאכים כן טבעם, ולא יתאמת אצלם שהאות ההוא מאת הבורא. אך השלוחים כשיהיו בני אדם כמונו, ונמצאת עושים מה שנלאה מעשותות, ומה שאיננו כי אם ממעשה הבורא, תתאמת להם השליחות במאמרו. ואומר עוד כי בעבור העלה הזאת, השוה בין הנביאים ובין שאר בני אדם במות, שלא יחשבו בני אדם, כי כאשר יכולים לחיות לעולם שלא כדרכם, הם כן יכולים לעשות האותות המלאים, שלא כדרכם הם. ועל כן לא הספיק להם מבלעדי אכילה ושתיה, ולא מנעם מן הזווג, כדי שלא יפול הספק באותותם, ויסברו בני אדם שהמניעה ההיא מטבעם, וכאשר נתקנה להם, נתקנו להם גם כן האותות. ועל כן עוד לא הבטיחם בבריאות הגוף התמידה, ולא בממון הרבה, ולא בבנים, ולא ההצלה מחמס חומס, בין במכות, או בחרפות, בין בהריגה, כי אם היה עושה זה, היה אפשר שייחסו בני אדם הענין ההוא אל טבעם, שיצאו בו מגדר שאר בני אדם, ויאמרו: כאשר יתחייב יציאתם בענין הזה, כן התחייב שיוכלו על מה שנלאה ממנו. ואומר: בחכמתו נעלה על כל מאמר, כי עזבם בכל עניניהם כשאר בני אדם, והוציאם מכללם שנתן להם יכולת, על מה שנלאים ממנו שאר בני אדם, שיאמת אותו ותאמן שליחותו. ואומר: בעבור זה עוד לא שמם עושים האותות תמיד, שלא יחשבו המון העם, שיש בהם טבע מיוחד מחייב זה, אבל שם אותם עושים זה בעת מן העתים, וידעו זה עת מבלעדי עת, ויתבאר בזה שהוא בא אליהם מצד הבורא, ולא מעצמם, ישתבח החכם ויתברך:
1
ב׳ואשר הביאני לזכור כל אלה הדברים הנה, שראיתי אנשים הפסידו אותם מחשבותם, כאשר חשבו בדברים האלה, וקצתם אמר: הרחקתי שימות הנביא כשאר האדם, וקצתם שהרחיק שירעב ויצמא, וקצתם הרחיק שישגל ויוליד, וקצתם הרחיק שיעבור עליו החמס והעול, וקצתם הרחיק שיעלם ממנו דבר מן הנמצאות. ומצאתי כל מה שהזכירו און ועול. אך התאמת לי שהחכמה במה שעשה הבורא בענין שלוחיו. היא דומה לשאר מעשיו, כמו שאמר (תהלים ל"ג ד') כי ישר דבר י"י וכל מעשהו באמונה. והמה לא ידעו מחשבות י"י ולא הבינו עצתו (מיכה ד' י"ב):
2
